ספויילר לבואנוס איירס

זה היה כמו הצצה חטופה לעתיד. ספויילר למה שמחכה לי אחרי פטגוניה. הקונקשן לא ארך למעלה מיום- אבל זה הספיק לי כדי להחליט לצאת מהנמל ולתפוס אוטובוס של שעה אל העיר והאגדה-

בואנוס איירס!

כבר באוטובוס, התחלתי לדבר עם הגבר שישב על ידי ולברר איתו מה אפשר לעשות בשלושת רבעי יום בבואנוס עד הטיסה. היא ענקית הוא אמר לי. לכי מיד לאינפורמיישן לתיירים; אל תסתובבי שם לבד. וכל מי ששאלתי הצטרף לקנון: בואנוס איירס מטורפת. חבל על הזמן ומצד שני… איזה מזל שיש לך זמן. אל תבזבזי אותו.\

זה היה כמו הצצה חטופה לעתיד. ספויילר למה שמחכה לי אחרי פטגוניה. כבר באוטובוס, התחלתי לדבר עם הגבר שישב על ידי ולברר איתו מה אפשר לעשות בשלושת רבעי יום בבואנוס עד הטיסה. היא ענקית הוא אמר לי. לכי מיד לאינפורמיישן לתיירים; אל תסתובבי שם לבד. וכל מי ששאלתי הצטרף לקנון: בואנוס איירס מטורפת.

מה הפלא שיצאתי מהאוטובוס כמו לקרב. בראש, שרתי בלופים- ״רק תנסו לשדוד אותי, רק תנסו…״ האתגר הראשון היה להפטר מהמוצילה; בררתי איזה אוטובוס מגיע לשדה התעופה מימנו יוצאת הטיסה שלי לאושוואיה לפנות בוקר. 8.

דונדה בוס אוצו? איפה אוטובוס שמונה? אקה, אזה, שם כאן, מיליון אוטובוסים, כבישים על גבי כבישים, מוניות, יותר מדי מהכל ועוינות עירונית אירופאית. רק תנסו לשדוד אותי… רק תנסו…

מצאתי את אוטובוס 8, ועכשיו כשאני יודעת שאדע מאיפה לתפוס אוטובוס ולא אחמיץ את טיסת הפנים- הייתי רגועה. יצאתי ממתחם התחנה השוצף, ונפגשתי עם בואנוס איירס האמיתית לראשונה בחיי.

אגב- פדיחה של מישהי שנמצאת לבד בחול בפעם הראשונה- לא רק שהייתי חלושה מנסיעות ארוכות וחוסר שינה, כשהגעתי לשדה התעופה גיליתי שאין מקום לשמירת חפצים. פה הייתי על סף התמוטטות. המסע כלל מעבר בין שני טרמינלים אז, נסעתי פעמיים הלוך וחזור אל הראשון בו היו הלוקרים, ושנאתי את המוצ׳ילה שלי כאילו הייתה כל הצרות שלי בחיים. אבל בחיים, לא שמחתי להוריד תיק מהגב, כמו ששמחתי כשזרקתי אותה אל תוך הלוקר הנחשף בטרמינל הראשון, וברחתי בקלילות החוצה.

לקחתי מפת תיירים וקראתי את המידע בספר בפרק של בואנוס איירס. טיילתי לבד ברחובות היפים. כל כך אירופאי, כל כך גדול, שונה. האנשים המתוקתקים עם התיקים והחליפות, הדירות היוקרתיות, הנשים היפות, המאכלים החדשים שלא היו בברזיל, או בישראל. עוגיות אלפחורס בחלונות הראווה. בובות קטנות של רקדניות טנגו מבעד לזכוכית עם השתקפות של האורות ששוטפים כל רחוב, כל פינה. ניסיתי לקלוט הכל באותה מהירות שבה הכל זז סביבי. מיקדתי את השוטטות סביב מבנה גבוה (שמאוחר יותר גיליתי שהוא האובליסק) והנחתי שזה המרכז של העיר, מה שבהמשך התברר כפחות או יותר נכון. הרחובות המוארים והשוקקים גם באמצע הלילה שימחו אותי וגם בלבלו. נגמרה לי הסוללה. הרגשתי מהופנטת. חסרת אונים.

אני חוזרת לכאן עוד כמה חודשים, הזכרתי לעצמי בראש. אני הורסת לעצמי את ההפתעה אבל כמו תולעת ספרים שבטעות דילגה כמה עמודים קדימה, לא יכולתי לעצור בעצמי מלהמשיך לקרוא.

ניסיתי למצוא מקום לבלות בו בלילה- אבל בלי הטלפון הנייד זה היה חסר סיכוי, ולכן “הסתפקתי” בטיול רגלי ודי אקראי בעיר המטורפת הזו, שפשוט לא נגמרת. לקראת אמצע הלילה לקחתי שוב אוטובוס לטרמינל (8!), אספתי את המוצילה שלי מהלוקר ויצאתי שוב כדי לתפוס אוטובוס לשדה השני. הייתי גאה על שהסתדרתי בלי מוניות כלל; והיום כשאני מכירה את ה”מפלצת” בואנוס איירס, ומודעת לגודל שלה ומבינה מול מה באמת התמודדתי- אני אפילו גאה עוד יותר.

איך אני הופך קונקשן להרפתקה- וגם מספיק להגיע לטיסה?

מתי| כשיש קונקשנים, בנסיעה עסקית או כשאין לכם זמן לטייל אבל אתם חייבים לעשות את זה
איך| לכו למוקד המידע לתיירים. קחו מפה תיירותית ובקשו מהנציג לסמן לכם מסלול מומלץ. הקפידו להדגיש את הזמן העומד לרשותכם.
במידה ומדובר בקונקשן, בררו את התחבורה שתסייע לכם לחזור לשדה, את משך הנסיעה ואת שעות הפעילות שלה. אל תצאו בלי להיות בטוחים שתגיעו בזמן!
טיפים|
– הוציאו כסף מקומי עוד בשדה. אין לכם זמן לחפש change ואתם לא רוצים להשתמש באשראי ולהסתכן באיבוד או גניבה שלו.
– השאירו את המטען שלכם בתא אחסון בשדה. אם אין, גשו לנציג של חברת התעופה ובררו אילו פתרונות יש להם להציע.
– שעון יד! לא, לא השעון בטלפון- שעון יד! אם הטלפון נכבה, חולה, גוסס, מת- אתם יכולים להתבאס, אבל אסור לכם לתת לזה לגרום לכם לאבד תחושת זמן, ולפספס את הטיסה.
– אוכל- תלוי בכם. האם אתם רוצים להקדיש זמן למסעדה או לעמידה בתורים ולטעימות? אם גם אתם מעדיפים לחסוך את החלק הזה כשאתם קצרים בזמן, קנו ארוחה בשדה התעופה כדי שלא תבזבזו זמן על מלצרים מקומיים במסעדות תיירותיות, שבקלות ״יאכלו״ לכם את זמנכם היקר.
– קחו את זה בקלות. גם ככה לא תספיקו הכל- אז ממה שכן- כדאי להינות 😉

הטיסה לאושוויה יצאה לקראת הבוקר. אני תמיד בוחרת בכוונה שעות שיש בהן אור, ומושב על יד החלון. בואנוס איירס התרחקה, וכעבור זמן מה התקרבו הנופים עוצרי הנשימה של אושוויה, העיר הכמעט הכי דרומית בעולם.

מים כחולים, שמים כחולים, צבעים עזים כל כך. קרח. טבע. שלווה.

הלוואי שהייתי יכולה להקפיא את הרגע בו יצאתי מהמטוס הקטן, ואת החיוך הגדול שנמרח לי על הפנים. וואו אמרתי, בקול רם. אז כל מה שאומרים נכון.

ציפיתי לקפור- שלא הגיע. האויר היה קריר וצלול ונעים ושונה כל כך מברזיל והאיגוואסו הלוהטים. האושר היה גדול. זה אמיתי. זה תמיד היה שם. ידעתי. צדקתי.

לקחתי מונית להוסטל שכמו תמיד, הזמנתי מראש. פטגוניה פייס. החיוך והרוח הטובה של הנהג היו בדיוק מה שמצופה ממישהו שגר ב…גן עדן. ואולי הוא גם שידר לי קצת בחזרה את האור הגדול שהרגשתי שממלא אותי מבפנים.

Leave a Reply