פינגווינים וחברים

״למה את רוצה לעזוב כל כך מהר לפונטה ארנס?”

“אני רוצה לראות פינגווינים.”

“גם פה יש פינגווינים.”

“שם יותר.”

“אז מה? פינגווין זה פינגווין. מה זה משנה כמה פינגווין יש? נו באמת… תיירים…”

למרות שאושוואיה הייתה לא פחות מגן עדן עלי אדמות, בפונטה ארנס מצאתי עבודה תמורת מגורים- workaway- וגם קראתי ששם נמצאת מושבת הפינגווינים הגדולה והיפה ביותר בדרום אמריקה.

באושוואיה גיליתי שאני חולת-ציפורים. אהבתי לרדת לחוף הקפוא ולעקוב במשך שעות אחרי ציפורים פטגוניות יפיפיות. אפשר ללמוד מהצבעים והצורות של ציפורים כל כך הרבה! נסו את זה בטיול הבא שלכם.

לצד הציפורים, העיירה הדרומית ביותר בארגנטינה, שזכתה בתואר el fin del Munro- סוף העולם- למרות שיש בצ׳ילה אחת דרומית אפילו יותר, הייתה תיירותית מאד. סיניים בכל מקום, מצלמות והמון חנויות של מזכרות- אבל משום מה זה לא הפריע לה להיות קסומה ובלתי נשכחת. ברור שמדובר בעיר מהאגדות, עם כל בתי העץ ופסלוני הפלמינגו והפינגווינים, וממש לא משנה כמה תיירים יפקדו אותה מדי יום.

ההוסטל מצא חן בעיני; יקר- סוף העולם, בכל זאת- אבל פטגוני מאד והבעלים היו מקסימים ולבביים. ניסיתי לסגור מונית יחד עם עוד מתארחים כדי לבקר בפארק המפורסם ליד העיירה, וכשלא הצלחתי החלטתי להגיע בטרמפים. זה היה קשה; עברתי ממקום למקום והרגשתי מטופשת, אבל כ׳הצלחתי- הסיפוק היה אדיר והשמורה הייתה יפיפיה אפילו יותר. זה היה חוף של אוקיינוס. אוקיינוס של שלווה. עשיתי מסלול ארוך וקסום של יום ועליתי בסופו על מיניבוס שהיה בו מקום והסכים להסיע אותי במחיר נמוך חזרה לעיר.

אחרי שלושה ימים בגן עדן נפרדתי מרמון, בעלי ההוסטל, והצוות יוצא הדופן שלו. “גם את יוצאת דופן, תמרה.” אמר לי, וחייך חיוך שנצרתי בלבי עד היום. משם עליתי על אוטובוס לפונטה ארנס.

בשלב מסויים הנהג עצר והתנצל על בעיה שתאלץ אותנו לחכות; לא הבנתי מה קרה אך כששאלתי, הסביר לי ישראלי נוסף בעברית- שיש בעיה עם המעבורת.

מעבורת!

מסתבר שהנסיעה לפונטה ארנס עוברת בים.

אם כן, עליתי יחד עם יתר הנוסעים- תיירים ברובם- על הסירה הגדולה, ונצמדתי לחלון כל הדרך. הרוח הייתה קטלנית. פגשתי ישראלים. פגשתי שתי רוסיות ואמריקאי מבוגר אחד.

הגענו לפונטה ארנס בערב וכמו שהבטחתי לעצמי הלכתי ברגל, ולא הוצאתי כסף על מונית. המוצילה הכבדה והגשם שהחל לרדת, כמו גם הבדידות והחושך, הפכו את העניין לסיוט, ולא הצלחתי למצוא את ההוסטל בו הייתי אמורה לעבוד. התחלתי לשיר לעצמי. העיר הייתה אפורה, מוזרה ומדכאת; ניסיתי לשכנע את עצמי שזה רק בגלל הלילה. הצטערתי שלא תיקצבתי לאושוואיה כמה ימים נוספים.

לשמחתי, נפלתי על מלאך שהציע לי טרמפ בדרך. מוטשת מחיפושים, מהנסיעה ומהקור, התגלגלתי מהאוטו להוסטל “סמרצ’ה האוס”. דפקתי בדלת.

ג’ודי קיבלה את פניי. 

היא הייתה קטנה ושחורת שיער ולמזלי דיברה מעט אנגלית- אנגלית רצוצה, אבל אני עצמי הייתי כה רצוצה שכל פיסת אנגלית שלה הייתה שווה זהב. היא הראתה לי את החדר שלי. היה שם תייר אירופאי, שלשמחתי דיבר אנגלית גם כן. כמו שגודי כתבה, בעלי ההוסטל היו בחופשה ולכן אצטרך להתחיל את הworkaway בהעדרם. ביום הראשון גודי אמרה לי שאני צריכה לנוח (מתאים!) אבל בכל זאת, ניסיתי ללמוד את העבודה. ארוחת בוקר, עזרה לאם הבית- בלנקה, שזה יענו לבנה בספרדית- בניקיון ובסדר, שיחות טלפון וקבלת האורחים החדשים.

Workaway- לחוות ולחסוך בעלויות

מה זה| שיטה נפוצה בקרב תרמילאים וטיילים צעירים או אלו המתהדרים בהכשרה מסויימת, המציעה עבודה או פעילות בקהילה, לתקופה מוגדרת או גמישה, בתמורה למגורים ואוכל.
יתרונות| אין דרך טובה יותר לחוות ולהבין תרבות מאשר להוות חלק פעיל בה. עבודה והתנדבות הן דרכים נהדרות להכיר מקומיים- באמת, ולשבור את משבצת התייר הזר והמנוכר. בנוסף, למעט כרטיסי טיסה- אוכל ולינה הן ההוצאות העיקריות בטיול שלכם, וכשהן נחסכות אתם זוכים לטייל כמעט בחינם.
חסרונות| ״באתי לטייל וליהנות, לא לעבוד.״ אמר לי פעם תרמילאי כשהצעתי לו להצטרף אליי לעבודה בפרו, ואני יכולה להבין. לא תמיד מתאים לנו להיתקע במקום אחד, להכנס למחויבויות ומגבלות ולהעמיס על כתפינו אחריות שגוזלת זמן ואנרגיה באמצע הטיול. זה עלול להרוס, ולפעמים זמן באמת הרבה יותר יקר מהכסף.
טיפים|
1. איך מוצאים? קודם כל- יש אתר שלם שהוקם בדיוק בשביל זה ובו תוכלו למצוא עבודות, התנדבויות ועוד פעילויות בתמורה לאוכל, מגורים ולפעמים אפילו תשלום סמלי- https://www.workaway.info
בנוסף, שיטה כיפית יותר בעיני, במקרה שאתם גמישים ולא מוגבלים בזמן- להרגיש שאתם נמצאים במקום שבא לכם להתעקב עליו, ופשוט לשאול. להציע את עצמכם בבית האירוח, במסעדה ממול או בשמורת הטבע שכבשה את לבכם. אם ראיתם צורך- הציעו להתנדב. חשבו על תנאים הוגנים וצרו workaway משלכם.
2. כדאי להביא עוד מהארץ מזכרות ולהכין מכתבי תודה מושקעים עבור המארחים שלכם. היו בלתי נשכחים- השאירו טעם טוב- וזה יחזור אליכם כמו בומרנג.
3. אבל אל תעשו את זה רק בגלל הכסף. הרבה יותר מהחיסכון וההקלה הכלכלית מדובר בדרך לחוות את המקומיים, להבין אותם, לצבור זכרונות ולקבל הזדמנות לעבוד התחום שבבית לא הייתם חושבים אפילו לפזול לכיוונו. החיסכון הכלכלי הוא לגמרי בונוס- אבל ממש לא העיקר.

שורה תחתונה| נסו, וכמה שיותר, כי כל מקום וכל עבודה מציעים חוויה שונה לחלוטין. מקסימום- לא מתחברים, משאירים מכתב ושקית במבה- וממשיכים ליעד הבא.

משום מה תמיד מפחיד אותי לשרת אנשים. אני לא יודעת אם זה מפני שאני עצלנית, או כי אני באמת לא יודעת לעשות את זה כמו שצריך. ואכן, שרפתי את הלחמים, הרסתי את המצעים והייתי בטוחה שגודי תכעס, אבל זה הצחיק אותה.

בני משפחת סמרצה חזרו מהחופשה עם שתי הבנות שלהם, ולעבודה שלי התווספה מלאכת רכיבה על סוס עץ וסירוק ברביות. אין תלונות. אני אוהבת ילדים, ומסתבר שילדים צ׳ילאנים במיוחד. סימסתי לאמא שלי שסוף סוף למדתי להשתמש בציפיות, והיא ענתה שטוב מאד, אהיה מועילה כשאחזור הביתה.

בגדול, הרווחתי הרבה יותר מלינה ואוכל בחינם.

הנסיעה לשמורת הפינגווינים הייתה יקרה אך מדהימה. הרוחות כמעט העיפו אותי- שמעו, זה לא נורמלי- אבל הפינגווינים היו מושלמים ורבים כל כך. ניסיתי לשבת ליד פינגווין אחד, לעקוב אחרי ציפור, למצוא דרך להתמקד בין כל החיים המדהימים שסבבו אותי ובתוך הרוחות החזקות.

אם הקטנים הללו יכולים, אני יכולה, גם כן.

סיפרתי לג׳ודי שאני רוצה לצאת לטורס דל פיינה, טרק של 4 ימים. קניתי אוהל ושק שינה והתאמנתי בחצר כדי להרכיב אותם. גודי ציידה אותי במזרן ובאזהרות שונות שבדרכה החכמה הצליחו לחזק מבלי להפחיד. קניתי כרטיס לפוארטו נאטאלס, כתבתי מכתב תודה למארחים שלי, שרפתי עוד כמה פרוסות לחם בארוחת הבוקר האחרונה שהכנתי ויצאתי צפונה.

טורס דל פיינה- נתראה בקרוב מאד!

Leave a Reply