Down in the River- Iguazu Falls

אף פעם לא אשכח את הנסיעה דרומה.

ריו דה זנרו הייתה עיר סקסית ומיוחדת- אבל עיר. היציאה מימנה הייתה ההתחלה של מה שחלמתי עליו כש׳מיינתי את דרום אמריקה. הנסיעה הייתה ארוכה- יום שלם באוטובוס, בכל זאת- אבל הלב שלי פרש כנפיים והמריא מבעד לחלון האוטובוס החוצה, אל הכפרים הקטנים, המרחבים האינסופיים, החיות והלאמות והעצים הטרופיים שהתחלפו במדבריות, כתובות הגראפיטי על קירות שכונות עוני דרום אמריקאיות, והמרחבים האינסופיים, שעיניים ישראליות לא מורגלות אליהן ולא יודעות איך לאכול.

וואו.

החלק השנוא עלי בטיולים? ללא ספק- רגע היציאה מהנסיעה והעמסת המוצילה על הגב במקום חדש, כשכלום לא ידוע- לעיתים אפילו לא השפה. מנגד, דווקא בנקודות החלשות הללו נוכחתי לגלות שאני מתוקתקת, שורדת, חדה, מאורגנת. מצחיק שהכוחות הכי גדולים שלנו נחשפים כשהכי קשה.

יש דברים שאי אפשר לראות בתמונות, ומפלי האיגוואסו היו ההוכחה. האנרגיות המטורפות- המים השוצפים- החיות, הפרפרים והבועשים שגונבים לתיירים את האוכל- אפילו הם יצרו תמונה וחוויה שאין מילים לתארה.

רוב האנשים צילמו לפני שהם ראו משהו בכלל, ובעיני זו אחלה דרך לפספס הזדמנות של פעם בחיים להתחבר לעוצמות של הטבע וליופי הנדיר שלו. לפעמים היופי כל כך גדול שאי אפשר להתמודד איתו; הצילום עוזר להתמקד, ומאפשר להתמודד איתו במנות- קצת בכל פעם שמסתכלים על התמונה. אבל אני העדפתי לחכות עם התמונות ולא לתת לצלמים הרבים להפוך את כל הטירוף הזה לאיזה פרק עכור של ״מראה שחורה״.

היעד הבא היה הכניסה לארגנטינה ומעבר לצד השני של האיגוואסו, ואחר כך- נסיעה שלא נגמרת לבואנוס איירס, לקראת טיסה לאושוואיה, ״ארץ האש״.

Leave a Reply